יגאל עמיר
יגאל עמיר, שנולד ב-23 במאי 1970, הוא האדם שרצח את ראש ממשלת ישראל החמישי, יצחק רבין.
(מקור המידע בעמוד הוא ויקיפדיה, עם שינויי עריכה קלים).
ב-4 לנובמבר 1995, בסיום עצרת שנערכה בתמיכה בהסכמות שהושגו באוסלו, רצח עמיר, פעיל ימין אידיאולוגי קיצוני, את רבין. כוונתו הייתה למנוע את המילוי של הסכמי אוסלו. הוא נתפס מיידית לאחר הרצח במקום האירוע, הורשע וקיבל עונש מאסר עולם ושש שנים נוספות על פציעת מאבטחו של רבין, יורם רובין. לאחר מכן, הוענשו של יגאל עמיר הוחמר בחמש שנות מאסר נוספות, ולאחר ערעור המדינה, הוארך עונש זה לשמונה שנות מאסר.
יגאל עמיר | מקור: ויקיפדיה
נעוריו של יגאל עמיר
עמיר הגיע לעולם בשכונה של נווה עמל, הרצליה, למשפחה שהביאה את שורשיה מתימן. אמו, גאולה, עסקה בחינוך ילדים כגננת, ואביו שלמה הוא סופר סת"ם. חינוכו של עמיר התבצע בבית הספר של מערכת החינוך העצמאית בהרצליה ובישיבת היישוב החדש שנמצאת בתל אביב. לאחר שהשלים את לימודיו התיכוניים, המשיך עמיר ללמוד בישיבת ההסדר בכרם יבנה, ותחת אגפי אותה ישיבה שירת כחייל בגדוד ה – 13 של חטיבת גולני. במהלך האינתיפאדה הראשונה, יגאל עמיר היה לוחם פעיל ועל כך היה מי שאמר:
"בגולני כולם מרביצים, גם אני לא הייתי נקי… אבל יגאל היה משהו מיוחד, דרגה כשלעצמה. אני זוכר שבמהלך שגרת החיפושים בג'בליה, הקצין היה אומר לפני שפרצו לבית, תעשו להם טיפול עשרת אלפים. יגאל עמיר היה המוציא לפועל, בהא הידיעה. הוא היה נכנס בהם חזק, מרביץ מכות פה, מעניק כמה דחיפות שם, משחית ציוד, נהנה להציק להם, סתם בשביל הבידור. על זה המ"מ ממש העריץ אותו."
לאחר מכן, הוא נשלח תחת מסגרת "נתיב" לעסוק בפעילות חינוכית בריגה.
יגאל עמיר למד לתואר במשפטים באוניברסיטת בר-אילן. במהלך תקופת הלימודים, ארגן (יחד עם אבישי רביב) שבתות וטיולים לאנשים חופשיים מהתחום הדתי במקומות שונים בעלי חשיבות פוליטית, כמו חברון, נצר ובניין האוריינט האוס. על אף שפעילויות אלו היו חוקיות, רביב מסר לשירות הביטחון הכללי בקיץ 1995 מידע מדויק על עמיר, מפעילותיו ועד לקשרים שלו עם אחיו חגי, מחאתו נגד הסכמי אוסלו, תמיכתו בהוצאה להורג של ברוך גולדשטיין שביצע את טבח מערת המכפלה, ותוכניתו להקמת קבוצת סטודנטים מבר-אילן "שרוצים לעשות דברים", מבלי ליידע את רביב, שקיבל את חשדו שעמיר מצפה אותו למעקב של השב"כ. רביב סבר כי הצהרתו של עמיר מתייחסת ל"רעיונות כלליים שאם יפוקחו יכולים להוביל לפגיעה באוכלוסיית הערבים". רביב הונהג לשמור על עקבי עמיר, אף על פי שלא שולחו אמצעי חקירה נוספים כנגדו, בהתחשב בדילוג של דיווחים אחרים באותה עת.
יגאל עמיר קיבל את ההשראה להורג את רבין מברוך גולדשטיין, האחראי להוצאה להורג במערת המכפלה. בפברואר 1994, נסע עמיר לחלול המנוחה של גולדשטיין. במהלך החקירה שלו במשטרה, סיפר שהקשר שבינו ובין קליטי גולדשטיין, הגיע לשיחה וכו'.
זה לא פשוט שוק שמתנהג באופן קטנוני, אלא שוק שמלחמה בשם הקהל. הערכים שלו מאוד נשמעים… לאחר גולדשטיין, התחלתי לחשוב שצריך להסיר את רבין.
רצח ראש הממשלה יצחק רבין
בהתחשב בהתקדמות של תהליך אוסלו וחתימה על הסכם נוסף בה ניתן שלטון עצמי לפלסטינים בערים הגדולות ובכ-450 כפרים בגדה המערבית וברצועת עזה, מדינת ישראל מתמודדת עם מחלוקת פנימית חריפה בנושא התהליך המדיני. טענות לגבי חוסר לגיטימציה של הממשלה, אשר לעיתים כוללות תיאורים של רבין כבוגד, היו שגרתיות נפוצות. במיוחד מוזכרת הפגנת המתנגדים מהימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב, שהתרחשה באוקטובר 1995 והביאה לאלימות.
לאחר החתמת הסכמי אוסלו, בהוקעה מהביקור בלווייתו של ברוך גולדשטיין ומשיחות עם חבריו, קבע יגאל עמיר בתחילת שנת 1995 שראש הממשלה, רבין, נחשב לרודף. כדי לעצור את מהלך הסכמי אוסלו, הקביצו עמיר מטרה להתנקש בו. אחיו חגי וחברו דרור עדני היו חלק מהתכנית. לאחר שהחליטות הפנימיות להתנקש, חיפש עמיר שיטות שונות להגשים את התכנית, כולל פשיטה על הרכב שלו, שליחת טיל "לאו" נגדו ועוד. החל מינואר 1995, עמיר ניסה שלוש פעמים להרוג את רבין באמצעות אקדח "ברטה" שהיה לו, אך בכל פעם הונע מהמעשה ברגע האחרון בשל ביטולי אירוע, סדרי האבטחה ובעיות טכניות.
יגאל עמיר ואחיו חגי תכננו יחדיו להקמת מחתרת ערבית להתקוממות נגד הערבים לאחר הנסיגה של צה"ל משטחי יהודה ושומרון. הם אספו כמות משמעותית של כלי נשק שהושאלו מצה"ל וגויסו כמה אנשים נוספים לביצוע המתקפה. המשחק המוחלט של המזימה הוחשף במהלך החקירה על עמיר וחגי לאחר שהרג הרצח.
ב־4 בנובמבר 1995 נערכה הפגנת תומכים בתהליך השלום בכיכר מלכי ישראל שבתל אביב. האירוע נעשה כתשובה למחאות השל זרם המדיני הימני, תחת הקריאה "נעשה שלום, נשמור עליו". לאחר שהפגנה הסתיימה, עמיר רוצח את רבין בבית החנייה הסמוך, שהשהה שם. האבטחה במקום השערה שהוא שוטר מזויף, ולכן לא אכלסו בו. כאשר רבין הסתובבנו באזור לאחר ההפגנה, עמיר הוציא את האקדח שלו ורצח אותו. כתוצאה מהפיצוע, שינו את שמה של הכיכר ל"כיכר רבין".
אחרי שירה את הכדור הראשון ממרחק קצר לתוך החזה של רבין, יגאל עמיר ירה שניים נוספים. תוך כדי משפטו, הוא הסביר את הנימוקים למעשיו.
"כדי להבטיח את מכתי, יריתי שני כדורים. לא רציתי שיישאר לו כוחות לשרת עוד כראש ממשלה. מאחר ואינני יודע אם הכדור הראשון הכה בעמוד השדרה או לא, החלטתי לקחת את הסיכון ולירות שוב, כדי להיות בטוח במהלך שלי."
לדברי "ידיעות אחרונות", יגאל עמיר הקפיד להבהיר שהתכנית שלו היתה "לשתק" את רבין ולא "להוריד" אותו, כפי שהצהיר בעבר, בגלל שהוא מבין שהאשמה ברצח דורשת הוכחה של כוונה לרצוח.
הרוצח זעזע את החברה לאופן שניתן להבין מתוך, למשל, המילים של אליעזר גולדברג, שופט בבית המשפט העליון, בהחלטתו שבה הבהיר התרעמותו על הערעור שהגיש עמיר כנגד הרשעתו.
"קיבלנו את התרעה, אשר בהגנתנו אותה כעת, ב-20 בתמוז, הוא יום שניפטר בו בנימין זאב הרצל, החלום של מדינה יהודית מתחולל. השערה שמנהיג יהודי באותה מדינה יהודית שממנה הוא יחלום, יחוטף חייו על ידי יהודי, לא הייתה מתנשאת מעל לרצונותיו. לא זו הייתה החזון שראשונים מכניסים לתוך ראיה שלנו עם הגעתנו לעצמאות. גם אנחנו, שעלינו ללמוד להתמודד עם התפריט בין החזון למציאות, לא שקלנו להאמין בתקלה כמו שאנחנו מראים בישראל. המציאות באה ונוגעת בשאיפות שלנו. מנהיג ישראל הוא הוא החלום של מנהיגות ישראל, שהם סופגים את החלום."
העמדתו לדין של יגאל עמיר
סוכם יגאל נתפס במקום המעשה והועבר לחקירה בראשות השב"כ. מהלך החקירה היה שיתוף פעולה מצדו והביע שמחתו עשייתו. בהשלמת החקירה הוא הועמד לדין באשמות של רצח ופגיעה באדם במצב מרובה בבית המשפט המחוזי שבתל אביב. מוסד המשפט הורה על שליחתו לבדיקה נפשית וכתוצאה ממנה הוכרע כאמתי להוביל את המשא ומתן. יגאל הסביר בביצוע
יגאל עמיר הסביר במשפטו:
פעלתי בהתאם למנהג 'דין רודף'. מייחד בדין רודף הוא שאינו פרקליט לפשע, אלא מנהל המתאם לאילוף נכון. לפי דין רודף, אחת מההוראות הגדולות היא להקדיש מאמץ מרבי לפני שאנו פועלים בצורה מרגיעה. לא ניסיתי להרוג אותו כאיש, אינני משגיח על התוצאה שהוא מת, למדיינות שלי היה קרה אותו הדבר אם הוא השתתק ולא פעל כראש ממשלה.
נפלה הרשעה על עמיר, שנשפט לכלא לזמן לא מוגבל וצורף לזה עוד שש שנים על הכאה באבטח.
בפסק דין נוסף, הוא הורשע לחמישה שנים של מאסר. אך לאחר שהמדינה הגישה ערעור, העונש הוקשה לשמונה שנים של מאסר, על שקשר שהוא כרת עם אחיו ועם עדנים. כל העונשים הוטלו כאחד. עמיר לא נדנה פעם אחת בגלל מעשה הרצח, ובראיון שנתן במאי 2004, הוא שוב הזכיר שהוא מאמין שהוא פעל באופן נכון, ושבהרגו הוא הציל את העם הישראלי.
תנאי המאסר של יגאל עמיר
יגאל עמיר נחשב לאסיר ביטחוני ונסגר בכלא אילון בחלק שנוצר עבורו בלבד, ששימש גם למרכז קבלת אורחים, בהיותו תחת צפיה רבת מצלמות אבטחה. לאחר מכן הועבר בין מספר בתי כלא שונים. המדינה הגישה בקשה כל חצי שנה ותיקבלה אישור להארך את מצב הבידוד שלו, עם הטיעון שהוא מהווה איום ביטחוני בגלל השקפתו העולמית. ניטור המתמיד מוצדק על ידי השלטון של בתי הכלא על מנת למנוע התקפה על מכשירי האבטחה בתא שלו או על עצמו. בשנת 2000, עמיר פנה לבית המשפט בבקשה להפסיק את הצפיה במצלמות בתא שלו, טוען שהחששות הן ניחושיות, והוא האסיר היחיד בישראל שחווה הפרות פרטיות כאלה לאורך זמן, במטרה להעניש אותו בנוסף ללא דיון משפטי. בדצמבר 2006 הועבר יגאל עמיר לכלא רימונים, לראשונה לתא שאין בו מצלמות. בשנת 2012, בעקבות ערעורים נוספים שהגיש עמיר, נכרתה החלטה להעבירו למגורים אגף סגור עם אסירים נוספים. בשנת 2008 בית המשפט קבע שיש לאפשר לו לשוחח בטלפון הרבה מראשים אסורים המחזיקים איתו. בשנת 2020 הותיקה את ההחלטה הזאת בשל ההגבלות שנטמעו מהמדבק הקורונה. עם זאת, לעמיר לא הותר להתנהל שיחות וידאו או לשוחח עם אנשים שאינם קרובי משפחה מהדרגה הראשונה. במהלך הדיון, הציגו דעה מנהל הביטחון הפנימי שמצדיק את ההגבלות האלה, מחשש לפגיעה בביטחון המדינה.
ב-2001, הוסבר חוק שמביא לשחרור מותנה מהכלא, הגורס שהוועדה לשחרור לא תציע לקצץ את העונש של חטיף כל החיים שהואשם ברצח ראש הממשלה מטעם אידאולוגיה פוליטית, ולא תתראה לתת מתנדב לחטיף כזה. אם כי החוק לא מפר את הרשת של הנשיא לקצץ את העונש או לתת מתנדב לאסיר.
ראיונות לתקשורת
ב-30 באוקטובר 2008, עמיר הושאל לראיון טלפוני עם ערוץ 2 וערוץ 10 באמצעות הטלפון שניתן לו כדי ליצור קשר רק עם אשתו. הראיונות פרצו את תנאי מאסרו, ולכן, שירות הביטחון השיג את ההעברה של עמיר לכלא רמון, שהוא מתקן שנמצא צפונית למצפה רמון ונוצר כמוסד מאסר לאסירים בטחוניים. בנוסף, הוסרו לעמיר כל פריטים אישיים, והוסרה הרשות להשתמש בטלפון, להיפגש עם בני משפחתו ולפגש באשתו. הראיונות לא שודרו בגלל התגובה החריפה של הקהל לאירוע.
חודש לאחר מכן, בתאריך 30 בנובמבר, עמיר התחיל שביתת רעב כאופן להביע מחאה על עונשים הכבדים שהוטלו עליו. כך שביתת הרעב נמשכה לשלושה ימים, עד שסופק גמלאות בתאריך 3 בדצמבר.
קמפיינים לשחרורו של יגאל עמיר
מעת לעת, ישנם פעילים ימיניים רדיקליים בישראל שמתמודדים בקמפיינים (תוך שימוש בכרזות או בסרטי וידאו) שמטמטים לשחרור יגאל עמיר ואחיו חגי, שהושחתו בתאריך 4 למאי 2012. באוקטובר 2007, השתתף גם הזמר אריאל זילבר בקמפיין דומה. בתגובה לקמפיין זה, אמר השר לביטחון פנים, אבי דיכטר: "האיש הזה נחשב לאדם הכי דומה למוסרף לפני מותו, אך מאחר ואין עינוי מוות במדינה שלנו, הענישה שמורדת היא מדרגה של עינוי. המתין שלהחזיר אותו אינו אפשרי ולא הגיוני, וזה ימשוך אותו עד שיעזוב את העולם".
לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, הוקמה מפלגה בשם "נורא דליבא" עם מטרת להביא לשחרור עמיר. במהלך חקירת התכנית "הצינור", התקבלו עדויות שמצביעות על השתתפות משפחת עמיר בהקמה של המפלגה. המפלגה, שאינה רשומה ברשימת המפלגות, לא הגישה את רשימתה לוועדת הבחירות המרכזית. באוגוסט 2019, נוספה על עמיר הגבלה נוספת שלא מאפשרת שיחות טלפון למשך תקופה של חודשיים, לאחר שנתקבל מידע כי הוא פנה בטלפון לאנשים שונים בתהליך לקידום ענייני המפלגה.
לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושלוש במרץ 2020, לריסה טרימבובלר-עמיר הקימה את מפלגת "משפט צדק, לרפורמה במערכת המשפט ולשחרור יגאל עמיר" והגישה רשימה עם היא בראשותה לוועדת הבחירות המרכזית. ב-29 בינואר הוסרה הרשימה על ידי ועדת הבחירות המרכזית, אך בית המשפט העליון דחה את ההוסרה החשובה הזו. המספרת קיבלה 1,375 קולות ולא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. בבחירות לכנסת העשרים וארבע למספרת הייתה 729 קולות.
יגאל עמיר בתרבות
בדצמבר 2014, בפסטיבל הקולנוע בריגה, הוקרן הסרט התעודה "אל סף הפחד", שעוקב אחר עמיר ומשפחתו. פרנק ומריה קרבצ'נקו ביימו את הסרט. בשנת 2015, התרבות שרת מירי רגב איימה לעצור את תמיכת המדינה בפסטיבל הקולנוע בירושלים אם הם יקרינו את הסרט. בתגובה לכך, מארגני הפסטיבל הודיעו שהם יוקרים את הסרט לפני טקס הפתיחה ושהוא ישתתף בתחרות במסגרת הפסטיבל.
בשנת 2015 יצא הסרט "רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי, שבו השחקן יוגב יפת הפך להתמודד עם דמותו של עמיר.
בספטמבר 2019 הופץ בקולנוע הסרט "ימים נוראים", מביא למסך על ידי ירון זילברמן. הסרט מתאר את הדמות של יגאל עמיר (שמובטא על ידי יהודה נהרי-הלוי) ואת הסביבה שלו בשנה לפני הרגו. הוא זכה בפרס אופיר כסרט העלילה הטוב ביותר לשנת 2019.
הופיעה דמותו של עמיר בתכנית הסאטירה "החמישייה הקאמרית", בה הוא נתאר על ידי השחקן רמי הויברגר כחלק מתהליך השחרור שלו. דמותו של עמיר הופיעה גם במספר פרקים של סדרת הסאטירה "היהודים באים", כאשר השחקן יניב ביטון הפך למשמש דמותו.
חייו האישיים של יגאל עמיר
בתחילת שנת 2004, עמיר ביקש להתחתן עם לריסה טרימבובלר במהלך שהייתו בכלא. לריסה הייתה שניים מחתימים חדשים בספריית המוזיאון. הם נפגשו בעת שהתלמדה שם בישראל כמרצה ליהדות לעולים חדשים מרוסיה. לריסה אמרה לו אנחנו התחתנו עם ברתן בהולנד לפני שנה ואחלק איתך את האהבה שלי בבלפס. ויש לנו יחד שני הילדים שאי אפשר לאהוב מעולם. הם טובים וחכמים ונוטים יותר מהם מאשר לקוץ, ואנחנו מחכים לגיל לקם ולניסוח שלהם. אחרי תשע כשירות שבהן אמיתנו בסוף שבת, הוא לא יכל לסמוך על לילדיו ועל התשובה שלו. אני מודה לו – אף אחד לא רצה להיות יותמי או לרזוק, ובטח שכמו משפחה רגילה רוצים להצליח ולהבטיח במדינה שבה הם חיים. אבל זה לא סיפור אהבה.
הפסקה מספרת כי שב"ס דחה את בקשתם של טרימבובלר ועמיר להינשא, וגם את בקשתם להתייחד, זכות שהיא ניתנה בדרך כלל לאסירים בישראל באותו הזמן, אך לא ניתנה לאסירים ביטחוניים פלסטינים. הבקשות הללו הובילו כמה חברי כנסת להציע הצעת חוק שתאסור על ראשי הממשלה להינשא, אך הכנסת דחתה אותה. בסופו של דבר, בית המשפט העליון פסק כי אין לאפשר לבני הזוג להתייחד, עקרון שהוצג כתירוץ.
חייו של עמיר בעבר, התמכרותו למטרות אלימות, התמסמך כדוגמה על-ידי גורמים קיצוניים, קישוריו לגורמים קיצוניים, אי התחרטותו על פשע הרצח המזעזע, ניסיונותיו לשכנע בתקיפות דרכו האלימה והצורך ביישומה גם כיום, ומעל הכל: האין-יכולת לפקח עליו במהלך ההתקרבות, כל אלה מובילים למסקנה שהחלטת המשיב לא אפשר למבקש להתקרב ללריסה, היא החלטה סבירה וראויה.
באוגוסט 2004 התראה משפחתו של עמיר כי הוא קידש באמצעות שליח את טרימבובלר. טקס הקידושין נערך בביתו של עמיר בהרצליה, ואביו של יגאל, שלמה עמיר, שימש כשליח. ביולי 2005 הוחלט על ידי בית הדין הרבני בירושלים כי נישואי הזוג תקפים. הפניות של עמיר לבית המשפט העליון, דורשות להתייחד עם בת זוגו, נדחו בשל שיקולי ביטחון. הפרשה פעילה את השאלה האם עמיר הוא רוצח או שענישתו צריכה להיות חמורה יותר. הוויכוח, ניכר, בין שני האשכולות בקטעי דעות המוצגים בעיתונות היומית: במאמר המערכת של הארץ, שכותרתו מסבירה "יוגאל עמיר הוא בחור כל שאר הבני אדם".
אם עמי פופר, המתעורר ברמות הפתעה בגלל פשעיו החמורים שכללו את רצח שבעה ערבים, והרצל אביטן, אשר רצח את מנהל בית הכלא, הונפק להם את הזכות לבלות זמן איכות בחברת נשותיהם. אין הבנת מהלך הפעולות של עמיר יכולה להשתנות מאלו של פופר ואביטן, אלא אם כן עמיר שואב תעשיות מינוי בגין חישוב נקמה ותסמין שתלה הציבור בו, ובמיוחד אנשי המשפט הגורמים בו…
במסגרות כמה מדינות, שישראל בחיוב לא מתייחסת אליהן, אפשר הייתה הייתה התרחשות רצח הראש הממשלתי אומדן־לרצחו של רוצח זה לצאת בדין־בכיבודה שמאל בניית, אדיבה וישראל אשר לשם־כבוד והתועלתה סבלן בית־המשפט נקבע לידון על עני־ברשות זכותו להיבחר בשלהי למדינתך. למרות שכך גורף קשה׃ לקבלו כמרוב־הרוצחים השארים שהם עלובים ומסוכנים לא אשר
האגודה לזכויות האזרח בעמדתה תמכה גם בבקשה שהוגשה על ידיו של אדם להתייחד עם אישתו.
ב-5 בפברואר 2006, הוחלט גם על ידי היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להכיר בנישואיהם של הזוג הזה. ב-7 במרץ 2006, השב"ס התיר לבני הזוג להוליד ילד באמצעות הפריית מבחן. ב-20 באוקטובר 2006, הוסרה התנגדותו נגד קיום ביקורי תייחדות בין בני הזוג. ב-28 באוקטובר 2007, נולד בנם. בית המשפט המחוזי אישר את עריכת טקס הברית המילה בכלא, כך שעמיר יכול להשתתף בו. שלוש עתירות שהוגשו לבית המשפט הגבוה למען הצדק, נדחו. ב-2010, טרימבובלר פרסמה ספר על הקשר ביניהם.